חסינים מפני פחדדוגמה

: תתמודדו עם הפחד שלכם

לאחר מותו של משה, החניך שלו, יהושע, הפך למנהיג החדש. אלוהים הבטיח להיות עם יהושע כמו שהיה עם משה. אלוהים הבטיח לתת ליהושע כל מקום שעליו תדרוך כף רגלו. אלוהים הבטיח שהוא ישגשג בכל אשר ילך. אבל הייתה דרישה אחת: "רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד", אמר האדון (יהושע א:7).

דמיינו לעצמכם שאתם עומדים לצאת למשימה המאתגרת ביותר בחייכם. אין לכם מושג מה עומד לפניכם, ואז האדון בא אליכם ואומר "רק חזקו ואמצו." זה יבהיל אותי! למה? מכיוון שצריך אומץ רק בנוכחות סכנה. אומץ זה לא העדר פחד. למעשה, אין אומץ ללא פחד. אומץ הוא הנכונות להתמודד עם פחד באמונה. כל ההבטחות, הניצחונות והגורל הצפויים ליהושע היו תלויים בנכונותו להתמודד עם הפחד שלו.

כשהייתי נער, נסעתי לאנגליה למסע שליחות ונשארתי ב"בית מארח "עם זוג בריטי מקסים. הייתה להם כרזה תלויה על הקיר שלהם, שצרובה לנצח בעיני רוחי. בכרזה נראתה קבוצת ילדים בני עשר, ילדים בני עשרים, בני שלושים, עד גיל מאה, וכל אחד מהם נשאל את אותה השאלה: "מה החרטה מספר אחת שלכם בשלב זה בחייכם? " כל התשובות היו מעניינות ומצחיקות כאחד - אבל התשובה היחידה שהכתה בליבי ולנצח נצרבה בזיכרוני, הייתה התשובה של בני מאה שנים. החרטה מספר אחד שלהם בשלב זה בחייהם הייתה שהם היו צריכים "להסתכן יותר". אז קבעתי, כאדם צעיר מאוד, שכשאני אגיע לסוף חיי, אני לא רוצה להסתכל אחורה ולהבין שמעולם לא חייתי בכלל, כי תמיד פחדתי מדי.

הפחד תמיד נראה לגיטימי באותו הרגע, אבל כשמסתכלים אחורה במהלך חייהם על הדברים שהיו רגילים לדאוג להם - מתברר די מהר שהם היו צריכים לקחת סיכונים גדולים יותר למען האדון. פחד הוא אף פעם לא תירוץ טוב לא לעשות את רצון אלוהים. משל הככרים בבשורה לפי מתי פרק כה' מדגים זאת.

אדם עשיר תכנן לצאת למסע ארוך. לפני שעזב הוא החליט לחלק את כספו בין שלושת משרתיו כדי שיוכלו להשקיע אותו והונו יגדל בזמן שהוא לא היה. שני המשרתים הראשונים השקיעו את כספם בתבונה, והאדון היה מרוצה כשחזר. אבל המשרת השלישי אמר, "מֵאַחַר שֶׁפָּחַדְתִּי הָלַכְתִּי וְהִטְמַנְתִּי אֶת כִּכָּרְךָ בָּאֲדָמָה" (מתי כה:25). הוא טמן את כיכרו בגלל הפחד. אדונו לא הגיב, "זה בסדר, משרת קטן מסכן שלי". אני כל כך מצטער שהכנסתי אותך למצב לא נוח.

" לא, האדון נזף בו בחריפות מכעס ואמר "עבד רע ועצל!" האדון כעס עליו כיוון שלא התמודד עם הפחדים שלו ולקח סיכון למען האדון, הוא בחר ללכת בדרך הקלה: לטמון את ככרו ולא לעשות דבר.

הזמן מתקתק בשעון, ובקרוב אדונינו יחזור. מה שחשוב זו ממלכת הנצח של אלוהים. הוא הפקיד בידינו את קידום ממלכתו, ויום אחד הוא יחזור ואנו נתן חשבון על מה שעשינו בהשקעתו. אם יש לנו סיבה לחשוש – זה רק זה, שחיינו לא יפיקו יותר משק של ככרים קבורים. חיינו אינם שייכים לנו - הם שייכים לאדונינו, אדוננו ומושיענו, שסיכן את הכול למעננו. והלוואי שניתן ונסכן את הכול למענו בתמורה שהוא יקבל את שכר סבלו.

אני אוהב את האופן שבו ג'ים אליוט אמר זאת, "לא טיפש מי שנותן את מה שהוא לא יכול לשמור כדי להרוויח את מה שהוא לא יכול להפסיד." ישוע אמר, " כִּי הֶחָפֵץ לְהַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ יְאַבֵּד אוֹתָהּ, אֲבָל הַמְאַבֵּד אֶת נַפְשׁוֹ לְמַעֲנִי יִמְצָאֶנָּה." אתם לא יכולים להיכשל כשאתם נותנים את כולכם לישוע! פחד הוא רק אשליה! אתם לא מסכנים דבר כשאתם מסכנים את חייכם למען האדון. במקום זאת, תשמעו רק "'יָפֶה, עֶבֶד טוֹב וְנֶאֱמָן! הָיִיתָ נֶאֱמָן בִּמְעַט, אַפְקִיד אוֹתְךָ עַל הַרְבֵּה בּוֹא אֶל שִׂמְחַת אֲדוֹנְך." (מתי כה:23).